׳איך היה אינה?׳ שאל אותי רוברט כשזינקתי לעמידה אחרי ששחררו אותי מהרצועות והקרבינות, ׳היה… היה מדהים׳, גמגמתי לעברו בעודי מחייכת למצלמה, ׳זה היה כמו … כמו להיות בדיסנילנד׳. בקה ורוברט צחקו למשמע התגובה שלי, שניה לפני שנשכבתי על הרצפה, משחררת אנחה מלאה באנדרנלין וסיפוק.
תמיד אהבתי גובה, אהבתי לטפס על הרים, לעמוד על ראש ההר ולהסתכל על מה שנשקף סביב. הייתי לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה שאני אשכרה מצליחה לנשום יותר. אבל דווקא כשעמדתי על הגשר, שעה לפני שעמדתי לקפוץ מגובה 216 מטר, כשרק רצועת גומי לרגליי- דווקא אז, הצלחתי לנשום פחות.
The world’s highest bungy bridge – Bloukrans bridge.
הגעתי לדרום אפריקה מוכנה לטרוף את כל האטרקציות שיש למדינה להציע: ספארי, חוות צ׳יטות, אלכוהול מקומי, ראפטינג וטיולי אומגה. וקפיצת באנג׳י. לא סיפרתי לאמא שלי שאני מתכוונת לקפוץ קפיצת באנג׳י. בדומה להחלטות אחרות שסיפרתי עליהן רק אחרי מעשה, החלטתי שגם במקרה הזה אני אספר לה רק אחרי שאדע שעברתי את זה בשלום. כי ככה זה טבע של אמהות עם אופי פולני, רק היה חסר לי שהיא תגיע לדרום אפריקה למנוע ממני לקפוץ.
בארבעת הימים שקדמו לקפיצה נרדמתי כל לילה במחשבה עליי עומדת על קצה של גשר וקופצת אל תוך תהום עמוקה עם נופים ירוקים, נהרות, ושקט של טבע. רק אני והטבע. מתנדנדת לי עם הראש כלפי מטה, צוחקת מהעונג והסכנה. כך, עד היום שבו באמת עמדתי על קצה אותו גשר, מלווה בחברה טובה, כמעט רועדת מרוב אנדרנלין. ובספירה יורדת, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת – מזנקת אל תוך התהום.
בקה ואני היינו מבין האחרונים שקפצו. קודם כל קפצו החבר׳ה ששוקלים יותר, כי זה בטיחותי יותר מבחינת הציוד. מרבית הגברים קפצו. ההודי השדוף שקפץ אחרון מבין הגברים, לא זינק קדימה ופשוט נשמט מטה. היתה לו נפילה לא מוצלחת, הגוף שלו התדלדל כלפי מטה, במקום לעוף. ראיתי את התור שלי הלך והתקרב, והרגשתי איך אני מריצה בראש את אותה המנטרה שהבוס שלי אמר לפני שיצאתי בבוקר – תחשבי כמו ציפור, ולא כמו אבן. לא הפסקתי לזוז, רקדתי למשמע המוסיקה שהמתגנה ולא הפסקתי לדבר עם כל מי שהיה לידי. הבחורה שעמדה לקפוץ לפניי – התחרטה שנייה לפני הקפיצה, כשהרצועות כבר לרגליה, וכשהיא עומדת על הקצה. נשמתי עמוק, והרגשתי איך הדופק שלי רק עולה, איך אני Playing cool אבל רועדת מפחד. שלוק האלכוהול שלקחתי כבר מזמן התמוגג ולא נותר דבר מההשפעה שלו עלי. הייתי שם רק אני, האנדרנלין, ורוברט שלא הפסיק להגיד “Don’t worry – everything is gonna be OK”.
לקחתי נשימה עמוקה אחרונה ונעמדתי על הקצה. קצות הבהונות שלי באוויר. 216 מטר.
באנג׳יייייייייי.
צפייה מומלצת. בייחוד הקפיצה (מההתחלה ועד דקה 01:10), וההשוואה המצחיקה שלי לדיסנילנד (דקה 04:00)