במקום הכי יפה בעולם, בפולינזיה הצרפתית, בלב הלגונה היפיפיה, על ספינת יוקרה, היינו מספר מצומצם של אורחים. ואיתנו, צוות של 30 ספנים שכל טרדתם היתה לספק לנו את החופשה הכי טובה שאפשר. כל היום הייתי במים, בשחייה, במרדף אחרי דולפינים או חתולי ים, על סאפ, על אופנועי ים או על מגלשי סקי מים. בכל אחת מהפעילויות שהפכו לרוטינה היומיומית שלי, לקח לי זמן להתרגל לעובדה שמה שנמצא תחתיי הם מים.
עמוקים.
מאוד.
***
״אני רוצה לעלות״ סימנתי למדריך עם הידיים. ״את לא יכולה לעלות״ הוא ענה לי בתנועות עצבניות. ״אבל אני לא יכולה להישאר פה, אין לי אוויר״ סימנתי לו עם עיניים גדולות מבעד למסכה. הוא תפס אותי בזרוע והציף אותי לפני המים. ״מה נסגר איתך? מה יש לך?״.
לא הצלחתי לנשום, ולא היה אכפת לי להיות התלמידה הכי גרועה בקורס. אני לא זוכרת מה הלחיץ אותי, אבל לא עמדתי בזה, איבדתי את היכולת לנשום, וכל מה שרציתי זה לראות את אור השמש, לראות שמיים, להיות מוקפת באוויר אילתי, ולא במים. מעל פני המים הצבע לא היה טורקיז כמו במצולות, ולא היו דגים בצבעי הקשת, ולא היה שקט מרגיע. אבל היה אוויר. ונשמתי. ובאותו היום שוב התקשרתי לאמא שלי ובכיתי בעודי שואלת שוב ושוב למה אני כל כך מפחדת לשהות מתחת למים ולמה אני לא מצליחה. בת 29, ובוכה כמו ילדה, לא מבינה למה אני לא מצליחה לצלול בלי לשקשק מפחד.
חוסר יציבות אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אני צריכה שתי רגליים על הקרקע ולדעת בדיוק מה הולך לקרות. בגלל זה אף פעם לא צללתי. אני מתה על טיסות, קפצתי באנג׳י, ואין לי בעיה עם אקסטרים. אבל לשהות מתחת למים, במצולות הפחד, כשדרכי הנשימה שלי מוגבלות, יכולת התקשורת מוגבלת, אופן התנועות אחר ויש יצורים חלקלקים שיכולים לטרוף אותי, עד כאן.
***
ואז זה קרה.
על הספינה היה מדריך צלילה אוסטרלי, והשתכנעתי שאני מסוגלת לעשות את זה, במיוחד אחרי שיום קודם אותו המדריך צלל צלילה חופשית לכמעט 15 מטר כדי להציל את המצלמה שלי שנשמטה מידי והחלה טובעת בלב ים. הוא צלל וחזר בחיים, ואיתו המצלמה, קצת בטראומה אבל עובדת. כולם שכנעו אותי לצלול, כאילו חלקם חיו דרכי, שאעשה את שהם עצמם לא היו מוכנים לנסות. גם אני לא מוכנה, כך חשבתי, ואז המחשבה התחילה להתרכך: העומק המקסימלי לצלילה היה 5 מטר בלבד, והמים היו מדהימים, עד כדי בלתי ניתנים לתיאור. הצבע שלהם היה טורקיז יפה יותר מכל טורקיז שאי פעם ראיתי, והדגים, גדולים כקטנים, צבעוניים עם הדפסים שרק הטבע יכול לייצר ואף בית אופנה לא יצליח לחקות.
אחרי כמה נסיונות לצלול בבריכה על הספינה, נסיונות שכשלו, הבנתי ששהייה של כמעט שבועיים על ספינה, בלי לדרוך על אדמה מקשה על היכולת שלי להצליח. ביקשתי להפליג לאי הקרוב רק כדי להרגיש קרקע תחת רגליי. הקרקע הרגישה קצת מוזר, אחרי עשרה ימים על ספינה, לדרוך על קרקע יציבה. אפילו היה מוזר לראות פרה. ועז. וכלב.
חזרנו לספינה, וצללתי עד קרקעית הבריכה. ממש על הניסיון הראשון. הייתי מוכנה לדבר האמיתי.
לבשתי חליפת צלילה שהיתה גדולה עלי בשתי מידות, את המשקפת קיבלתי ממדריך הצלילה ויצאנו להרפתקאה. המדריך, אני ועוד שני נלווים. ללא ספק הרגשתי מוגנת ובטוחה. שלושה ספנים ששומרים עלי פן אטבע בתוך הפחדים הלא פרופורציונליים של עצמי. קפצנו למים, והתחלנו לשנרקל. שנרקלתי ושנרקלתי ושנקרלתי, עד שהייתי מוכנה להחליף את השנורקל בווסת ולהתחיל לשקוע. המדריך החזיק אותי ביד ואט אט ביחד, כשאני מסתכלת לו בעיניים המרגיעות הגענו לקרקעית.
זה היה מדהים.
בלתי ניתן לתיאור.
היצורים המימיים, השקט שמתחת לפני המים, הרוגע המחייב והשיוויון שיש בין כל מי שיש לו סנפירים.
החוויה לא נסתיימה כאן. אזרתי את כל האומץ שבעולם ועם חזרתי ארצה יצאתי לעשות קורס צלילה בים האדום. החוויה
היתה קשה. בכיתי כל יום ביומו, ולא הצלחתי תחילה לצלול אפילו בבריכה. טלפונים ושיחות חיזוק עם המדריך האוסטרלי סייעו, והגישה המחבקת (מדי) של אמא שלי, שחזרה ואמרה שאני בכלל לא חייבת לעשות את זה, ושאין סיבה שאתעקש על משהו שכל כך מקשה עלי – גרמו לי בסופו של דבר להצליח. למרות הקשיחות של מדריך הצלילה, ולמרות החששות, בסוף מצאו שתי רגליי את היציבות התת קרקעית.
הסוד היה גלום ברגיעה. קודם כל להירגע ואז לצלול. לקראת כל צלילה התקדמתי כמה מטרים מהקבוצה, שנירקלתי ואט אט הנמכתי אל העולם הקסום של מתחת לפני המים.
האומץ שאזרתי הלך איתי גם לדרום אפריקה שם גיליתי נופך נוסף של הרגיעה הנדרשת בעת צלילה. כזו שצריך לגלות גם שצוללים במים קרים מאוד (10 מעלות צלסיוס), חשיכה כמעט מוחלטת, בלבול קל בעומק של 35 מטר, ו…כרישים.
חוויית ההתמודדות היתה יוצאת דופן ועד עצם היום הזה אני לא יודעת אילו כוחות הניעו אותי לצלול מלכתחילה, ואילו כוחות גרמו לי לצאת לקורס צלילה לגמרי לבדי. פחד הוא שם כדי להתגבר עליו, כמו כל דבר שעומד בדרכי ומציב לפני אתגר. אני לא אוהבת להיות מנוצחת, בטח שלא על ידי הפחדים של עצמי.
