לאס ווגאס | מכוניות מירוץ | אנדרנלין
חליפה של נהגת מרוצים וקסדה, הטכנאי מכוונן את כסא הנהג. אני עם שתי ידיים על ההגה, מתלבטת אם להשאיר את משקפי השמש, או לנהוג בלי. מה זה משנה בכלל. מזכירה לעצמי איך מעבירים הילוכים, בוחנת את מיקומי המראות ומחליפה כמה מילות נימוס עם דייב, הנהג המנוסה שיושב לידי ומוודא שאני לא מרסקת את פיסת ה-250,000$ שאני עומדת להסיע במהירות של 200 קמ״ש.
אני בחורה, ואני אוהבת ספורט אתגרי. אני אוהבת להתרגש מגבהים, אחרי ששעות טיפסתי על ההר, אוהבת לצחוק על עצמי בנסיון לנווט בצלילה כשחתולי ים שוחים לצידי, ואוהבת מכוניות מהירות, כאלה שהמנוע שלהן משמיע נהמות אפילו כשהרגל לא סוחטת את דוושת הגז.
בנובמבר 2014 הגשמתי עוד אחד מהחלומות שהופכים את המציאות הזו ליותר חלומית, יחד עם בחיר ליבי. ומה יותר טוב מהגשמת חלום, כשהאדם שהכי אוהבים נמצא שם אתכם? אחרי חודש שלא ראיתי אותו, נפגשנו סוף סוף בלאס ווגאס, נוואדה. כמה חיכיתי לרגע הזה. אספתי אותו בלימוזינה, כיאה לווגאס, ויחד נסענו לסוויטה שלנו בEncore לבנות את הטיול שלנו. פה אחד החלטנו – מכוניות מרוצים ללא עוררין.
Dream Racing נמצא כחצי שעה מחוץ ללאס ווגאס, ולמרות שלעיר המדברית וההוללת יש מספיק מה להציע גם בלי לדרוך מחוץ לסטריפ (הרחוב המרכזי), על החוויה הזו לא הייתי מוותרת לעולם. בן (בחיר ליבי, דיברנו על זה מקודם) ואני הצטרפנו לנסיעה עם חברה שלי, אולגה, אחותה ויאניק הידיד הצעיר, ברכב הרגיל שלהם שלקח אותנו לגן עדן מוטורי. אני חייבת להודות, וגם אין לי בעיה עם הוידוי הזה, חששתי. חששתי שלא אנהג במקצועיות מספקת, שלא אעמוד בסטנדרטים של עצמי, שלא אוכיח לעולם הגברי הזה, שגם נשים נוהגות Like they own the bloody road! אבל אז, התנערתי מהחשש המיותר ושאלתי את עצמי: WHO GIVES A FUCK? למי אכפת איך אני נוהגת, בין אם אני אישה, ובין אם אני רק אינה? באתי בשביל החוויה – וכך אני הולכת לחשוב על זה כשאני הולכת לזכור את זה.
בן הפגין קור רוח, כאילו כל שני וחמישי הוא נוהג על Lamburghini Huracan, עברנו הדרכה וסימוצליה שלנו נוהגים על מכונית מירוץ, כדי להתאמן על המסלול שאנחנו הולכים לנהוג עליו בלייב. חמישה סיבובים, שאורכים בערך 8 דקות. 8 הדקות שעברו הכי מהר שהיסטוריה. הרגשתי שבשנייה שהחניתי את הFerrari היתה אותה השנייה שהתיישבתי על ההגה.
לקחתי נשימה עמוקה, דייב הורה לי להתחיל בנסיעה, לא חשבתי על כלום מלבד הרעיון שלפני הכל, אני רוצה ל-א לרסק את ה-Ferrari 458 , לקחת את הסיבובים בזווית הנכונה, ולעלות למהירות הכי גבוהה שאני יכולה כשדייב אומר לעלות מ80% ל-100%, רגע לפני שאני צריכה לבלום כדי לקחת את הסיבוב. במראה האחורית ראיתי את ה Huracan השחורה של בן, וכמה שרציתי להיות שם איתו ברכב, לא הייתי מחליפה את חוויית הנהיגה הזו בעד שום הון. הייתי מוכנה להמשיך ולנהוג לפחות כמה שעות טובות, וכנראה שגם הייתי יכולה, בהנחה שהייתי מוכנה לשרוף את כל החסכונות שלי.
דייב היה לצידי לאורך כל 8 הדקות הללו, ולמרות שכל מהלך שעשיתי נעשה בהוראה שלו, החיבור האמיתי היה ביני לבין הפרארי 458 האדומה . חיבור שחייבים להרגיש, בקצות האצבעות, בקולות הנהמה העדינות שלה, בכל פעם שהאטתי, שהגברתי מהירות, שהחלקתי או שהגלגלים חרקו. אני הרגשתי אותה, והיא סימנה לי כל פעם שהייתי טובה אליה, או טובה פחות. דייב היה שם, אבל זה רק כי לא הכרתי את המסלול טוב דיו כדי לדעת איך לא לרסק את הפרטנרית האדומה שלי.
ציפייה ארוכה, ושמונה דקות מחשמלות שאין לתאר. Dream Racing ,לאס ווגאס, 250$-800$, תלוי בסוג הרכב, ובמספר ההקפות שעושים. שווה כל דולר (משתדלת שלא להמיר את השער לשקלים כי אז זה נשמע לי יקר).
כשתגיעו לווגאס, תמסרו ד״ש לפרטנרית האדומה שלי. בינתיים גם פה, אני יוצאת למירוץ של הלייף